יש בטבע משהו שמצליח להחזיק סתירות ותומך בתהליכים הפנימיים שלי.
הוא עדין וחזק. פראי ומדויק. שברירי ועקשן.
הטבע אף פעם לא מנסה להיות משהו אחר ממה שהוא.
אנחנו מבלים הרבה זמן בניסיון להשתנות , לצמוח, להשתפר ולהשתכלל. להיות יותר, פחות.
התנועה בטבע שונה.
השיח הוא לא מתנצל על המקום שהוא תופס,
והפרח לא משווה את עצמו לזה שלידו.

כשאני מציירת טבע אני מרגישה שאני מתבוננת במשהו עתיק ממני, שמזכיר לי שכל הדברים שאנחנו עוברים, שינויים, אובדנים, התחלות חדשות, תקופות של צמיחה ותקופות של קמילה ,

כבר קיימים סביבנו כל הזמן.

הטבע עושה אותם כבר מיליוני שנים.
 

אולי בגלל זה אנשים כל כך מתחברים לקעקועים בוטניים.
הם מאפשרים לכל אחד למצוא בהם את הסיפור שלו.
יש מי שרואה בפרח זיכרון. יש מי שרואה תקווה. יש מי שרואה בית. ויש מי שפשוט אוהב את היופי שלהם.

אני אוהבת את כל האפשרויות האלה.
אני אוהבת שצמח יכול להיות גם דימוי יפה וגם סיפור אישי.
גם קו וצורה, וגם זיכרון.
ואולי בסופו של דבר זאת הסיבה שאני ממשיכה לצייר אותם.
כי בכל פעם שאני מתבוננת בענף, זרע או פרח, אני מגלה בהם משהו חדש, וגם מגלה קצת  את עצמי מחדש.

חזרתי לארץ, התגלגלנו לקהילה קטנטנה בגליל, ואני ציירתי.
גרתי עם התינוקת שלי בבית מבנייה קלה (אוקיי, זה היה אוהל. )
יום אחד חברה שהיה לה עסק מצליח באטסי נכנסה ואמרה ״אולי תכיני הדפסים? יהיה לך יותר קל להפרד מהם ככה?״ והתחלתי לצייר ולסרוק, להכין גלויות, מחברות, והדפסים עם האיורים שלי.

כעבור זמן קצר קיבלתי גיג לאייר את הספר הראשון שלי, שהיה בוסרי וראשוני מאוד, ולאחר מכאן את הספר השני, שהיה מתוק ועדיין מסתובב לו בעולם.
במהלך השנים שלאחר מכן עבדתי על כל דבר שהצלחתי ליצור ממנו פרנסה. איירתי ספרים, עיצבתי, מכרתי הדפסים, למדתי תוך כדי תנועה איך להיות גם אמא וגם עצמאית.

מה שעמד מאחורי כל זה היה מין אין ברירה, באופן משונה.
היצירה הייתה הכלי שהיה לי בידיים. ניסיתי להבין איך אני יכולה ליצור פרנסה עבור הילדה שהבאתי לעולם והכלי היחידי שהכרתי היה עפרונות ומכחולים.

עם השנים גם הציור השתנה. פחות פיות ויצורים דמיוניים, יותר צמחים, ענפים, זרעים וציפורים. פחות סיפורים מומצאים, יותר התבוננות בעולם כפי שהוא. 
כמה שנים אל תוך העיסוק באיור, התעוררה בי משיכה עזה לעולם הקעקועים.
תוך כדי טיפול ותהליך , בחרתי בלהתקעקע, בחרתי את הרעיון שמאחוריו, והוא לקח שני סשנים בהם עברתי דרך הרבה כאב ומשמעות. הקעקוע ההוא גרם לי להרגיש על בשרי את החיבור בין תהליך פנימי להנחת דימוי ויזואלי על העור.
מהרגע הזה חלמתי להפוך למקעקעת - לפגוש אנשים בנקודות האלה בהן הם רוצים להנציח משהו על גופם.
אבל גרתי בחור בגליל והייתי חד הורית, ובכלל, הייתי רגישה כל כך בשנים האלה-  האפשרות להיות שולייה בסטודיו ולעבוד חודשים ארוכים ללא הכנסה פשוט לא הייתה קיימת עבורי. (זה היה לפני פריחת הקורסים וההכשרות למקעקעים שיש היום)

בסופו של דבר, הכניסה שלי לעולם הקעקועים הגיעה דווקא מתוך תקופה של אובדן ושינוי.
 
הייתי בסביבות גיל שלושים, ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני צריכה לבחור מחדש את הכיוון שלי.
מתוך המקום הזה נולדה ההחלטה להפוך למקעקעת.

משם התחילה תקופה ארוכה של למידה. קצת בסטודיו, הרבה בבית, הרבה ציור על משטחי אימון, והרבה טעויות. לאט לאט הקעקועים התחילו לתפוס יותר מקום בחיים שלי, עד שהפכו לעיסוק המרכזי שלי.

היום  אני מרגישה שכל התחנות בדרך עדיין נמצאות שם. המאיירת. המעצבת. האמא הצעירה שציירה באוהל בגליל. כולן עדיין יושבות איתי ליד שולחן העבודה.
 אולי בגלל זה אני נמשכת כל כך לסיפורים שאנשים מביאים איתם לסטודיו.מעטים האנשים שמגיעים לעשות קעקוע רק כי יש מקום ריק על הגוף.

מאחורי רוב הקעקועים שאני יוצרת יש תקופה, אדם, פרידה, אהבה, לידה, אובדן, התחלה חדשה או החלטה אמיצה.
וגם אני הגעתי לתחום הזה מתוך צומת כזה.
אולי בגלל זה אני מזהה אותו אצל אחרים.
 
יש משהו כמעט טקסי ברגע שבו רעיון, זיכרון או משאלה הופכים לדימוי ומונחים בתוך העור.
ואני עדיין מתרגשת להיות עדה לרגע הזה.