למה לצייר ( שוב ושוב ושוב ) את הטבע?

אני אוהבת לצאת לטיול בוואדי ושוקעת לי בדברים הקטנים: נוצה של עורבני, מפוספסת בכחול, מונחת באמצע השביל המאובק.
בסוף הקיץ, זרעים שהתייבשו בצורה של כוכבים. ענף שנשבר ועדיין ממשיך לצמוח.
קוץ סגול מבהיר. עלים של רקפת, שונים זה מזה כל כך.
הדברים שבדרך כלל חולפים לידם בלי לשים לב.

יש בטבע משהו שמצליח להחזיק סתירות ותומך בתהליכים הפנימיים שלי.
הוא עדין וחזק. פראי ומדויק. שברירי ועקשן.
הטבע אף פעם לא מנסה להיות משהו אחר ממה שהוא.
אנחנו מבלים הרבה זמן בניסיון להשתנות , לצמוח, להשתפר ולהשתכלל. להיות יותר, פחות.
התנועה בטבע שונה.
השיח הוא לא מתנצל על המקום שהוא תופס,
והפרח לא משווה את עצמו לזה שלידו.

כשאני מציירת טבע אני מרגישה שאני מתבוננת במשהו עתיק ממני, שמזכיר לי שכל הדברים שאנחנו עוברים, שינויים, אובדנים, התחלות חדשות, תקופות של צמיחה ותקופות של קמילה ,

כבר קיימים סביבנו כל הזמן.

הטבע עושה אותם כבר מיליוני שנים.
 

אולי בגלל זה אנשים כל כך מתחברים לקעקועים בוטניים.
הם מאפשרים לכל אחד למצוא בהם את הסיפור שלו.
יש מי שרואה בפרח זיכרון. יש מי שרואה תקווה. יש מי שרואה בית. ויש מי שפשוט אוהב את היופי שלהם.

אני אוהבת את כל האפשרויות האלה.
אני אוהבת שצמח יכול להיות גם דימוי יפה וגם סיפור אישי.
גם קו וצורה, וגם זיכרון.
ואולי בסופו של דבר זאת הסיבה שאני ממשיכה לצייר אותם.
כי בכל פעם שאני מתבוננת בענף, זרע או פרח, אני מגלה בהם משהו חדש, וגם מגלה קצת  את עצמי מחדש.